אדם לייטון - מחשבות על מחשבות (ורגשות, ותחושות...)

קצת אודות רשתות המח, טיפול והתנהגות אני רוצה לשתף מודל שמועיל לי כמטפל הן בהבנה שלי והן לעיתים בפסיכוחינוך. המודל מבוסס על מחקרים עדכניים ופרסומים מכתבי עת מובילים. איני מתיימר להיות נוירולוג -  ללא כל ספק המודל המוצג מאוד מפשט תהליכים מורכבים ביותר. ניתן להסתכל על זה כניסיון להכניס מציאות מורכבת ביותר למסגרת שהדיוט (אני) יכול להבין.   המודל מבוסס על ההנחה שיש מספר רשתות גדולות של נוירונים במח המאוגדות ומתמקדים ב'תחומים' שונים. קיימים קשרים פונקציונאליים ומורפולוגיים בין הרשתות השונות ורמת הקישוריות בין הרשתות יכולה להשתנות עם הזמן. מודל מאוחד של מצבי החשיבה של קהנמן יחד עם רשתות עצביות   [1]   בכל נקודת זמן ניתן לזהות רשתות שונות אשר יותר דומיננטיות (יותר פעילות), ויתר על כן, יש רשתות שמדכאות פעילות של רשתות אחרות – כלומר אם A פעיל, B יהיה פעיל פחות. באיור יש תאור של חלק מהתפקידים ומאפיינים של רשתות שונות. אנסה לתאר הרשתות באמצעות התנהגויות / צורות חשיבה אופייניות: רשת ברירת המחדל -   'הטייס האוטומטי' : זרם מחשבות כגון: "מה

תרגום מתוך הבלוג של ד"ר סטיבן הייז. Steven C. Hayes Ph.D. בירחון Psychology Today.   לפעמים אתה פשוט לא מרגיש את זה - את הרצון, החשק ה"בא לי". אולי יש משימה קשה לפניך, וכל מה שאתה רוצה לעשות הוא לוותר ולהסתתר. אולי אתה צריך לכתוב דו"ח ארוך. אולי אתה צריך לעשות שיחת טלפון לא נוחה, אתה כבר דוחה עבור כמות לא נוחה של ימים. או אולי פשוט היה לך יום רע ולא מרגיש שלא בא לך לעשות שום דבר. כולנו היינו שם. זה לא נוח, זה מתיש, זה משעמם וזה מתסכל. ובכל זאת אין דרך לעקוף את העובדה שאתה צריך לנקוט פעולה. אבל איך אתה תומך בעצמך לפעול כאשר חלק משמעותי של המוח והגוף שלך פשוט לא רוצה? איך אתה מעביר את עצמך לפעול גם כאשר אתה מרגיש חסר מוטיבציה? אם אתם דומים לי (או כמו רוב האנשים), האסטרטגיה שלכם היא להשתמש בביקורת עצמית כמניע. "אתה תהרוס הכל אם לא תתחיל עכשיו" "תראי כמה שמן אתה נהיה, אתה באמת צריך להתעמל יותר" "אל תהיה כל כך מטומטם, זה רק בראש שלך" במילים אחרות, אנחנו מפעילים על עצמינו בריונות על מנת להניע את עצמנו לפעולה. אבל בעוד שזה עשוי לעיתים להצליח,